גזר דין בתיק חע"מ 3182-07

1.       הנאשמת הורשעה, עפ"י הודאתה בכתב אישום, בביצוע עבירה של אי קיום צו שיפוטי, עבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965 [להלן: " החוק"].

ברקע ההליך, הליך קודם במסגרתו הועמדה הנאשמת לדין בתיק עמ"ק 1298/03 בגין עבירות של בניה ללא היתר, שכללו גידור שטח בקירות בלוקים באורך כ- 30 מ' סביב מבנה ושינוי חזית בית על ידי פתיחת דלת, וכל זאת ברח' יציאת אירופה 19/1 בבאר-שבע [להלן בהתאמה: "ההליך הקודם" ו- "המבנים"].

בגזר הדין בהליך הקודם, שניתן ביום 15.3.05 הצטוותה הנאשמת להרוס את המבנים עד ליום 1.1.06 [להלן: "צו ההריסה"], אולם היא לא עשתה כן ועל כן הוגש כתב האישום בתיק דנן.

2.       הצדדים הציגו הסדר טיעון, במסגרתו ביקשה המאשימה להשית על הנאשמת קנס בסך      5,000 ש"ח ב- 12 תשלומים, ודחייה נוספת של צו ההריסה למשך שנה מהיום.

המאשימה הצדיקה את הסדר הטיעון בכך שהנאשמת מפרנסת יחידה, בעלה חולה ואינו עובד, והיא משתכרת כ- 4,000 ש"ח בחודש. עוד נטען כי לנאשמת 7 ילדים מתוכם גרים עימה שישה ילדים כשחמישה מהם קטינים. עוד אישרה המאשימה כי הנאשמת החלה בהליכים לקבלת היתר לפני כשנתיים וחצי.

הנאשמת עצמה, טענה כי בעלה חלה בשנת 2008 וכי היו לה דברים נוספים לעשות. לטענתה, אחותה נפטרה בשנת 2007 והיא אף ילדה תינוק בשנת 2007. הנאשמת טענה כי הגישה בקשה לארכה אך לא קיבלה ארכה ואף לא קיבלה זימון לדיון בבית המשפט.

הנאשמת הוזהרה, טרם הודאתה, כי בית המשפט אינו כבול בהסדר הטיעון.

הדיון:

3.       סבורני, כי ההסדר מעלה קושיות לא מעטות. לטעמי אינו נמצא כלל במתחם הסבירות והוא חורג ממתחם הסבירות באופן קיצוני.

4.       פסק הדין המנחה בעניין אימוץ הסדרי טיעון הוא זה שניתן בע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל [פ"ד נז (1) 577], שם נפסק כי בית המשפט אינו יכול להסתתר מאחרי גבה של התביעה ולמרות שקיומו של הסדר הטיעון הוא שיקול מרכזי, אין הוא השיקול היחיד בבואו של בית המשפט לגזור את הדין. נפסק, כי על בית המשפט לבחון את העונש ההולם בנסיבות העניין, לתת דעתו לכל שיקולי הענישה הרלוונטיים ולבחון, תוך שקילת נסיבותיו האישיות של הנאשם, האם העונש המוצע מקיים את האיזון הנכון הדרוש בשקלול כלל הרכיבים. ובלשונו של בית המשפט [שם, בעמ' 608-609]:

"בית-המשפט אינו יכול לקבוע אם התקיים האיזון הראוי בין אינטרס הציבור לטובת ההנאה שניתנה לנאשם בלא שיבחן מה היה העונש הראוי לנאשם אלמלא הסדר הטיעון, ומהי מידת ההקלה שניתנה לו עקב הסדר הטיעון. לשם הערכת מידת ההקלה יהיה על בית-המשפט לשקול, כמידת יכולתו ובשים לב למגבלות הנובעות מהנתונים שלפניו, את מידת הוויתור שוויתר הנאשם נוכח סיכויי ההרשעה או הזיכוי אלמלא ההסדר, אף שהנחת היסוד היא כי הרשעת הנאשם מבוססת על הודיית אמת, וכי ההרשעה עומדת איתן על רגליה בלא קשר לראיות שבידי התביעה. בית-המשפט יבחן, כמובן, את שיקוליה הפרטניים של התביעה בנסיבות העניין הנדון....

על כל אלה יש להוסיף כי שיקול משמעותי שעל בית-המשפט להביא בחשבון בטרם יכריע אם לקבל הסדר טיעון או לדחותו, הן ציפיותיו של הנאשם. נאשם אשר הודה על סמך הסדר טיעון ויתר על זכותו לניהול הליך, ויתר על הזכות לחקור את עדי התביעה, ואף ויתר על הסיכוי לזיכוי.... עם זאת גם שיקול זה ייבחן על-ידי בית-המשפט בשים לב ליתר נתוני התיק שלפניו ובמסגרת שקילת היחס ההולם שבין טובת ההנאה שניתנה לנאשם בנסיבות העניין, לבין אינטרס הציבור במובנו הצר והרחב."

נקודת המוצא היא שהתביעה פועלת בתום לב ומשיקולים עניינים והיא נהנית מחזקת התקינות והכשרות של המעשה המינהלי, על כן, הכלל הוא שבית המשפט ישמור על כבודה של התביעה ויכבד הסכם שערכה [השוו ע"פ 1289/93 לוי נ' מדינת ישראל , פ"ד מח(5) 158]. מבחן שיקול הדעת של התביעה יהיה בשים לב לסבירות הסדר הטיעון, אשר נועד לאזן בין שני אינטרסים מנוגדים: זה של הציבור כלפי העבירות מזה, וזה של הנאשם וההוגנות כלפיו מזה [השוו ע"פ 1717/06 איברהים אבו זינה נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים)].

5.       בבואו של בית המשפט לבחון סבירות ההסדר, עליו לשאול עצמו מה היה העונש הראוי לנאשם, אילו לא הושג הסדר ובהנחה כמובן שהנאשם היה מורשע בדין בעבירה שיוחסה לו.

אין צורך להכביר מילים על התופעה הפסולה של בניה ללא היתר ועל מצוותו של בית המשפט העליון להחמיר עם עברייני הבניה [ראו למשל רע"פ 4357/01 סבן נ' הועדה המקומית "אונו" פ"ד נו(3) 49; ע"פ 9178/85 הועדה המקומית לתכנון ובניה גליל מזרחי נ' אבו נימר , פ"ד מא(4) 29].

במקרה שלפנינו אין מדובר בעבירה של בניה ללא היתר, אלא בעבירה של אי קיום צו שיפוטי, ועל כך נפסק כי העונש המתאים למי שמפר צו של בית המשפט המורה לו להרוס מבנה, הוא עונש מאסר בפועל. כל אפשרות אחרת עלולה להתפרש כסלחנות וכהשלמה עם התופעה הפסולה [השוו ע"פ 578/78 מדינת ישראל נ' עיסא , פ"ד לו(1) 723].

העונש המרבי על עבירה של הפרת צו שיפוטי הוא שנת מאסר וקנס כקבוע בסעיף 61(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 [להלן: "חוק העונשין"], כמו גם קנס נוסף לכל יום בו נמשכה העבירה, וזאת בהתאם לסעיף 61(ג) לחוק העונשין, ולעניינינו יש לחשב את התקופה שלמן תחילת ההפרה (1.1.2006) ועד היום [להמשכותה של העבירה גם לאחר הגשת כתב האישום ראו רע"פ 10571/08 מדינת ישראל נ' אהרון מלכיאל (ניתן ביום 23.6.2011, פורסם במאגרים)].

סה"כ סכום הקנס שניתן להשית על הנאשמת מגיע כדי למעלה מ- 2.6 מליון ש"ח !!!

ברור, שיש לבחון כמובן כל מקרה ונאשם לגופם, ויש לשמור על ענישה אינדיבידואלית.